יום שלישי, 4 ביוני 2013

שיעור 12 - יום השיא - ביקור יחד בבית התפוצות

כ' סיון תשע"ג - 29 מאי 2013

הגענו ליום השיא.  אחרי עבודה יחד של 12 מפגשים, עלינו למיניבוס ועברנו נסיעה ארוכה עד למוזיאון בית התפוצות, מוזיאון שגם מספר על החיים של היהודים בתפוצות, וגם פעיל בחקר על הקהילות ועל היחוסין של עם ישראל.  

למה אני כונה את היום כיום שיא?  קודם כל, לא כל יום יש טיול מהפריפרייה למרכז הארץ.  כבר ביקרנו כמה פעמים באתר של המוזיאון ועבדנו עם חלק מהתכנים.  הפעם צפינו להתפתח עוד יותר דרך ההדרכה וצפייה בתצוגות במקום.  

אבל הלמידה, התרחשה לא רק בתכנים המתוכננים.  יורדים מהאוטובוס ושמים לב שהקצב של שתי קבוצות הגיל לא דומה.  התלמידות רואות שחשוב לחכות, ללכת יחד ולעזור בתיקים.  

התרעננו ונפגשנו עם המדריך שלנו, אלחנו.  הוא עזר לנו להיפתח ולספר סיפורים דרך העברת תמונות שחור-לבן בינינו.  כולנו היינו צריכים לבחור תמונה המדברת אלינו ולספר עליה לשאר הקבוצה.

ס. הייתה הראשונה לשתף אותנו.  היא ספרה לנו איך היא התחתנה במרוקו בגיל 11 עם בעל שגדול ממנה ב-15 שנה!  ס.  הייתה יותר קטנה מהתלמידות המשתתפות!  היא ספרה איך בעלה היה יוצא לעבודה, והיא יצאה לקפוץ בחבל ולזחק עם החברות, שחלקן גם כבר התחתנו.  בתמונה של בחורים היושבים מסביב לרבו עם ספר פתוח, ס. הסבירה לנו שזה  איך שהבנים למדו אצלם תורה.  היא גם דברה על להתחבאות ביער ופחד מהערבים.


ש. בחרה תמונה עם שורות של ילדים שנראה לנו ממש כמו תמונת מחזור כמו שיש לה עם חבריה בפולין.  היא אפילו הצביעה על ילדה חמודה בשורה הראשונה עם סרט גדול בשער- זה יכול להיות אני.

מ. המשיכה עם תמונה של טלפון "של פעם".   לא היו לנו טלפונים כשגדתי.  "היינו צריכים לחכות בטור בטלפון ציבורי.  אז, כשאנחנו דברנו, חשדנו שמישהו מקשיב, או שמישהו כבר יגיד לנו למהר כבר.  בקיבוץ, אף אחד לא רצה לענות, כי אז הוא היה צריך לחפש בכל חדר האוכל- או יותר גרוע- במשק- לאדם שמפשים. חכינו שבע שנים לטלפון, וכשהגיע, הייתי כל כך מרגשת שלא יכלתי להפסיק להתקשר לבית כדי לבדוק אותו".

ב. הראתה לנו תמונה עם שלחן נמוך וישיבה מסביב.  ככה ישבנו במרוקו.  היו לנו ארוחות מסודרות, כולם היו מגיעים, חושבים על שטיחים ואוכלים יחד מסביב שלחן דומה.  

הכי מרגש ומפחד היה הסיפור של ז. שסיפרה על אביה ואיך שהוא נתפס ע"י ערבים שקשרו אותו ואיימו על חייו, בשנים לפני קום המדינה.   ז. עצמה נרגשה כאילו שהיא חיה את הסיפור מחדש.

שמענו עוד סיפורים.  דברנו על מצלמה של פעם, תמונות של חתונה, וראינו סרטון ששאל:
"האם חשוב לדעת על השורשים שלך?"  בסרט, הבן רוצה לדעת והאבא דוחה אותו וטוען שזה לא חשוב.  הבן, בכל זאת ממשיך בחיפושו על משפחתו ולומד דברים משמעותיים.  עד לסוף, האבא לא רוצה לשמוע.  מה אתם חושבים - האם חשוב לדעת על השורשים?

שאלתי את תלמידות מה הן חושבות.  התשובות היו מגוונות.  חלק אמרו- "באמת, מה זה משנה?" אבל, אותן תלמידות גם ספרו לי על השאלות שהן שואלות את ההורים וקרובי המשפחה כדי לדעת עוד על המשפחה...  

שאלתי את השאלה בקבוצת דיון, ואחת התלמידות כתבה, "יש ערך בידיעת השורשים שלנו. יגאל אלון אמר פעם: "עם שאינו יודע את עברו, הווהו דל, ועתידו לוט בערפל"- למשל אם לא היינו יודעים את כל העבר שלנו- את ההתיישבות בארץ ישראל, ואת הבטחת הקב"ה שהארץ הזאת תהיה שלנו לעד- מה זה היה משנה לנו לחיות באוגנדה או באוסטרליה בתור מדינה??"

הביקור בבית התפוצות המשיך.  אלחנן הלך איתנו בחלק מהתצוגות.  לא היה קל כי לא היה הרבה מקומות לשבת.  הביאנו איתנו כסאות ניידות, קלות, מתקפלות ועם ישיבה אחורה כמו ברכיבה על סוסים, אבל הם לא היו נוחים למבוגרות.  מצד שני, היו כל כך הרבה תצוגות מעניינות, איפה שלא עצרנו, שחלק מהתלמידות רצו לקרוא ולהסתכל.


לי היה מעניין לשמוע את החידוד בין המילים "גלות" ל"תפוצות", והנפקא מינה לגבי ארץ ישראל.
גלות היא כל מקום שלא ארץ ישראל.  תפוצות כוללת את קהילות בארץ ישראל.  בכל זאת, נראה לי שגלות הוא המושג הכי נכון לתאר את נדודינו בעולם, כי המלה מזכירה לנו שמקומינו לא בתפוצות אלא בא"י.

נכנסנו לחדר מקושט ופגשנו את דנה גרציה שסיפרה לנו את סיפורה שהתחיל בפורטוגל והמשיך בעתייה ארצה.  ההצגה הייתה מדהימה, וכל הצופות- הצעירות והמבוגרות הזדהו ממש עם הגברת גרציה.



עצירה הבאה הייתה מרגשת במיוחד.  הגענו לתצוגה של אנשים חשובים וקהילות בארץ ישראל לפני קום המדינה.  מרגלית זינאטי, נצר יושבי פקיעין, השתתפה התוכנית איתנו, ועל הקיר תלוי אות לאביה, יוסף זינאתי.



המשכנו לחדר עם דגמים של בתי כנסת מכל העולם.  עצרנו ודברנו יחד על ידי שנים.  הראשון היה בית כנסת מפז, מרוקו.  אחרי תדרוך מאלחנן, מרים המשיכה לספר לנו על המקום.  בשבילה, זה לא היה רק דגם, אלא מקום שהיא היתה שמה!!


בסוף, התחלקנו לזוגות, צעירה ושותפה, וחקרנו ע"י המחשבים.  חפשנו תמונות מהערים של השותפות, מידע על הקהילות ועל המשפחה.





היום היה ארוך ומלא.  למדנו הרבה, ושמנו לב לכל מה שעוד לא ראינו וחווינו.  התארגנו, הצטלמנו והתחלנו את הדרך הארוכה הבייתה, עייפות ומרוצות.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה